המנצל המתנצל

כשערן הגיע אלי בפעם הראשונה הוא פתח בהתנצלות. אני לא זוכר אם זה היה בגלל שהקדים או אחר בכמה דקות. אולם כשעברו להן חמש דקות והוא התנצל בשנית, הפעם על כך שהוא 'מדבר יותר מידי', אצלי נדלקה נורה. כששאלתי מדוע הוא מתנצל הוא אמר: "נראה לי שאני מבזבז לך את הזמן ומנצל אותך עם בלבולי השכל שאני מספר".

חייכתי והחלטתי לשתף פעולה. "לדעתי דווקא אני הוא זה שמנצל אותך ולא להיפך", אמרתי לבחור הצעיר שישב מולי ונראה מעט אבוד.כששאלתי מדוע לדעתו אני יושב כעת מולו ומקשיב, ערן ענה: "כי אכפת לך ממני. כי זה המקצוע והתפקיד שלך". "קשקוש מוחלט", עניתי ואפילו הייתי מעט בוטה כשהוספתי ש"הדבר היחיד שאכפת לי ממנו אלו 350 השקלים שאתה משלם לי על השעה הזו".הבחור היה המום. "אין מצב" הוא טען. "אני רואה שאכפת לך ממני. לא יכול להיות שאתה עושה את זה רק בשביל הכסף".

להמשך הקריאה לחצו כאן

אשמים תמיד

מכירים את המצב שבו אשמה שוללת מאדם את הרשות להכיר בכאב פציעתו?

כזו היא אשמתו של הלוחם שנפצע קשה ונותר יחידי בחיים מצוות שלם ורואה בכך כשל מוסרי. כזאת היא אשמתה של האלמנה הצעירה שמרגישה כישלון ותסכול על כך שהיא איננה מצליחה לאסוף את עצמה מאבלה עבור ילדיה שהתייתמו. זוהי אשמתו של הבחור שעשה אקזיט מטורף, אך מיתון או מגפה עולמית הביאו אותו לפשיטת רגל. בעולמו, כך מסתבר, אין מקום לכאב על מפעל חייו ששקע, אלא רק לאשמה על סבלם של עובדיו המפוטרים. כזאת היא אשמתם של בני הזוג שכבר שנים יודעים שהדבר הנכון עבורם הוא להיפרד, אבל המחשבה על מה הדבר יעשה לילדים משאיר אותם כבולים זה לזה. זוהי אשמתה של הבחורה שנפגעה מינית בידי גיסה, שלא מעיזה להתלונן או לפתוח את הדברים, כי משהו איום יקרה למשפחה. זוהי אשמתו של בן ה-21 שיודע שאם יעז לספר להוריו על נטייתו המינית יחרב עליהם עולמם.

הנה הם עומדים בשורה, כל אלה שאשמתם מספרת להם שכאבם "לא ראוי", שולי, זניח וחסר חשיבות, אל מול החובה למשפחה, לצוות, לעובדים, לילדים, לבן שנפל... אם יעזו להיות חלשים יהיה מי שיפגע. אם ישתמטו מ"החוב המוסרי" הרובץ עליהם, תיפול עליהם אשמה נוראית בהרבה מכאבם.

להמשך הקריאה לחצו כאן

"כאב הוא הזדמנות להירפא"

בסוף, אחרי ההכחשות, ההדחקות, ההתכתשויות, ההצטדקויות, מופיע כאב. מסתבר שהוא היה שם כל הזמן הזה שבו נסית להרוג, להשתיק, לעמעם, למסטל ולהשכיח אותו. חשבת שניצחת. שהעסק הזה מאחורייך. שהעניין מנוהל, או לכל הפחות מושתק.

אבל אז הגיע יום, סתם יום, שבו מישהו או משהו, הזיז את הבריח. הותיר לכמה רגעים את דלת הפלדה פתוחה וכאב ברח והגיח מהמעמקים. הפעם הוא גדול יותר מכל הפעמים בהם ראית אותו לפני כן. מסתבר שהוא מתבגר יחד אתך. גילו כגילך. הוא חכם ומנוסה כמוך. אי אפשר יותר לעבוד עליו. הפעם הוא לא מוכן לקנות כל שטות או הבטחה שיש לך להציע.

פעם סיפרת לו, לכאב, שחייבים להרוג אותו, אחרת הוא יהרוג אותך. אבל אז התברר שאין לך את היכולת לסיים אתו את הסיפור. אז נעלת אותו למטה במרתף. היו שנים ששכחת ממנו. אבל הוא לא שכח אותך. הוא עבר יחד אתך, מרחוק, את ההתבגרות, את מסע התקווה והאכזבה, חלומות ושברם.

הוא בחור לא סימפטי, כאב. אבל לזכותו יאמר שהוא האמין לך. הוא האמין לך כשהסברת שהוא הבחור הרע בסיפור. הוא נתן, לפחות לזמן מה, את היכולת לשכוח ממנו, כי אמרת לו שאם הוא יישאר בשקט, יש לזה יותר סיכוי להצליח. כשזה לא הצליח וכאב התחיל שוב לנהום, הוספת עוד דלת פלדה בכניסה. מנגון זיהוי ביומטרי וסיסמא מוצפנת. ולמרות הכל, אחרי כל זה, הנה עכשיו כאב בחוץ. ובעיניו עלבון. זעם קדוש. מבט מפוכח של מישהו שאי אפשר יותר לעבוד עליו. עיניים רושפות ששואלות:

איך הוא האמין לך כל השנים בהן סיפרת לו שהוא הבעיה ולא הפתרון? איך הוא וויתר לך שוב ושוב על לשמוע אותו ועל מה שיש לו לספר ולהציע? איך הוא נתן לך להקטין אותו ולהפוך אותו לכלום? שנים שהוא מקשיב לך ולמילים "הכל בסדר, הכל טוב" שיוצאים ממך במן אינסטינקט מגעיל

להמשך הקריאה לחצו כאן